צפייה מחודשת בבנות גילמור (מעשה מילניאלי שאין להתגאות בו אבל בכל זאת קרה) גילה לי שכל הזמן חייתי בשקר. ובשקר הכוונה לקריסת הקונספציה לפיה בנות גילמור מדברות מהר, אוכלות הרבה וכל הגברים מאוהבים בהן. כלומר, הן כן מדברות מהר וכל הגברים מאוהבים בהן, אבל הן בכלל לא אוכלות הרבה. הן מעמידות פנים שהן אוכלות הרבה. וזה לא אותו הדבר. זו הונאה. תיק 2000.
כזכור, האתוס הגילמורי כולל ערבי סרטים מוגזמים עם מיכלי מזון סיני, פיצה וממתקים. הזמנות מופרזות של צ'יזבורגרים ופנקייקים במזנון של לוק ודיבור בלתי פוסק על כך שהן אוכלות המון, ורק דברים משמינים. אבל! צפייה ערנית - ובערנית הכוונה למורעבת - מגלה שמדובר בטיוח הגדול של המאה. השתיים מרימות סלייס פיצה, רק כדי לנטוש אותו בחזרה בקרטון אחרי נגיסה זערורית אחת (ולא, הן לא חוזרות לפיצה הזאת אחרי זה, הן לא חוזרות!). הזמנת צ'יזבורגרים אצל לוק ממשיכה בריב או בשיחת טלפון גורלית שגורמת להן לצאת בסערה מהמקום – הצ'יזבורגר נותר מיותם על השולחן. הפנקייקים תמיד יוותרו בצלחת בשלמותם על מנת לא לפספס את האוטובוס לצ'ילטון, ומיכלי הקרטון של האוכל הסיני הם טרופ טלוויזיוני עתיק וכבר בכלל לא מייצגים מזון.
לורליי ורורי מדברות כל הזמן על כמה הן אוכלות, איך הן אוהבות פחמימות וכמה מגעיל זה סלט (הרי סלט זה הדבר שבנות לא מגניבות אוכלות). עכשיו, הבעיה היא לא שהן אוכלות צ'יזבורגר ועדיין מאוד רזות, עיני לא צרה, הבעיה היא שהן מדברות על אכילת צ'יזבורגר ולא אוכלות אותו. כלומר, הן משתמשות באוכל כסמן של מגניבות, כזה שמבדיל אותן מנשים אחרות, בלי שיש מאחוריו כלום. כמה עבודה! לטרוח כל כך הרבה על פרפורמנס של אכילה שמשמש כעזר התעליינות, אבל בסוף הוא סתם עוד וריאציה על אותה הפרעת אכילה.
וגםםםםםםםם - אני אנסה (באמת אנסה!) לכתוב כאן מדי שבוע - על טלוויזיה, על ספרים, על עצמי ועל העולם. אתן ואתם מוזמנים להירשם ולקבל עדכונים למייל, אני מבטיחה לא להציף.