על מה הוא?
על ארבעה חברי ילדות שלא נפגשו המון שנים, מסיבות די מוצדקות, שמתאחדים באמצע החיים על מנת לחזור למקום שבו גדלו ולפתור, אחת ולתמיד, את הטראומה הגדולה של חייהם.
מה שמתחיל כמפגש מחזור מאולתר הופך עד מהרה למופע מסחרר של סודות, האשמות, גופה אחת לפחות וסקס שמוטב היה לוותר עליו.
ומעבר לעלילה, זה ספר על מה זה אומר להגיע לגיל 40, עם כל החבטות והסימנים שהחיים השאירו בנו. זה ספר על התבגרות ועל אמהות, ועל ההכרח לחזור אחורנית כדי לתקן את ההווה.
מה אמרו עליו?
שהוא מצחיק מאוד ואכזרי עוד יותר, ושהוא לא עושה הנחות לאף אחד כי גם החיים לא. שהוא לופת ומלא תנופה, חכם ומלא בהברקות, וגם מצליח להיות משמעותי ומרגש.
כמו גיבורי הספר החדש שלה, נטע חוטר מסתערת על משבר גיל 40 וחוזרת עם מסקנה נחרצת: גרושות נהנות יותר
"ברוכה הבאה לחיים שלך" מאת נטע חוטר הוא הספר המצחיק ביותר של השנה, ו"למצוא את צ'יקה" של מיץ' אלבום הוא פצצת בכי לדורות הבאים.
מתחיל כקומדיה, נמשך כדרמה ומסתיים כמותחן: ספרה החדש של נטע חוטר מלהטט בין סוגות שונות, ועושה את זה באופן מצוין ואפקטיבי
נטע חוטר
בעשור הזה שבו אני כותבת ספרים, ניסיתי להבין איזה סוג של סופרת אני. עדיין לא החלטתי סופית, אבל אני יודעת שאני כותבת את הספרים שאני רוצה לקרוא. זו קלישאה, נכון, אבל מה לעשות שאין מספיק ספרי מקור כיפיים? ישראל היא לא מדינה שרוחשת כבוד רב לכיף. יש איזו נטייה להתהדר בעגמומיות מסוימת ולראות בה סמן איכות. כאילו קריאה היא דבר שיש לעשות בכובד ראש, וכאילו ספר שהוא כיפי ומצחיק לא יכול להיות גם חכם ומשמעותי. אני חושבת שאלו תפיסות ארכאיות, שספר יכול להיות יצירה עמוקה שמנסה להגיד משהו על אנשים והעולם, וגם לעשות את זה עם המון כיף והנאה.
זו הספרות שאני אוהבת לקרוא, אלו הספרים שאני מנסה לכתוב.
"גם, שלוש־עשרה."
"אה, וואו. היתה שנה מורכבת."
"באת לבקר אותי במחלקת יולדות," הזכירה נעמה, "שאלת אם ללכת להביא לי משהו וביקשתי קפה, ולא חזרת."
"כן, אני זוכרת."
"ולא ענית לשיחות. לפחות בלשת אחרי קצת ברשת כל השנים האלה?"
"ברור, כל הזמן. למה התגרשת?"
"אותו סיפור בערך."
הן שתקו. נעמה הניחה שזו לא העת להתנצלויות. גלי המשיכה לבחון אותה בריכוז, עיניה נעצרות בחוסר נימוס על פגמים. בסך הכול נעמה עוד נראית טוב, השיער הבהיר צנח עד אחרי הכתפיים, גלי חשבה שהוא ארוך מדי לגילן. אפה הסולד, מנותח, גרם לה להיראות פחות נגישה משהיתה באמת. היא עדיין נראית כמו מלכת הכיתה, חשבה גלי, למרות שאיתרה את הקמט במרכז המצח ואת הקפל הקטן בצוואר, שנעמה חשבה שרק היא רואה. ובעיקר חזרה כל הזמן אל השן השבורה, רווח שחור בשורת שיניים לבנות יחסית. נעמה הבינה אותה, גם היא לא היתה מסוגלת להפסיק להתעסק בזה, לטעום שאריות דם, להצטמרר ממשבי אוויר, להעביר קצה לשון על שאריות משוננות שהזכירו לה תרשימי קרחונים. גם בפה סגור, משהו נראה שם מוזר. השפה העליונה נפלה קצת פנימה, לתוך החור, היא נראתה זקנה. ועכשיו, במקום לתקן את השן, היא מבזבזת את בוקר שישי על אישה שלא ראתה כמעט עשור וחצי ומעליבה אותה כבר עשר דקות.
"מתי זה קרה?" גלי הושיטה אצבע, כמעט נוגעת.
"הבוקר."
"למה לא תיקנת?"
"יש לי תור בשתים־עשרה. למה סימסת לי?"
"רגע, אני מנסחת בדיחה על זה שאת גרה בקרוואן."
"כן, הלאה. אגב, משהו קורה לך בחולצה."
"הציצים מתחילים לדלוף בכל פעם שהיא רעבה. זה מדהים, זה הטבע, את קולטת? שנייה, אני מחברת אותה."
"סבבה. למה סימסת לי?"
גלי לא ענתה, רק הרימה תינוקת זעירה וזועפת מטנק העגלה והתיישבה סוף־סוף על הכיסא, נאנחת. "זאת עלמה, היא בת שבוע וחצי. עלמה, תכירי את נעמה. אל תיבהלי, רק נשברה לה שן, היא לא הולכת להטיל עלייך קללה." היא הרימה את חולצתה. נעמה לא אמרה כלום על התינוקת, לא ציינה חמידות או זייפה חיוך. לגיטימי, חשבה גלי לעצמה, מגיע לה. "סליחה, יש לנו בעיה?" נבחה על מלצר שהתקרב אליהן, ומיד נסוג בבהלה. "תאמיני לי, כמות ההערות זה פשוט גועל. ועוד על מה, אקט טבעי של האכלה."
"אני חושבת שהוא רק רצה להביא לנו תפריטים."
התינוקת החלה יונקת, השד השני המשיך לדלוף.
"את נראית מחריד." גלי רכנה מעל נעמה, בוחנת מקרוב את פניה הנפוחות ואת השן. קדמית, שבורה, חסרה כמעט לגמרי. זה היה הדבר הראשון שאמרה לה אחרי שלוש־עשרה שנים של נתק, אבל זה לא היה מפתיע. דקה לפני כן גלי נכנסה לבית הקפה, נעצרה והביטה סביב בהיסוס עד שהתבייתה על נעמה וצעדה לעברה, דוחפת עגלת תינוק עצומה עם גלגלי טנק שהסתירה מחצית מגופה. מהסוג שיוצא כל שנה בדגם חדש ונראה כמו חלל עבודה חכם לתינוק היזם — שחור, בוהק ומעוגל, שיעמוד בטיול לגינה וגם בחדירה לאטמוספירה.
"מחריד, ששון, מחריד," הוסיפה גלי אחרי שהחנתה את העגלה. עברו שנים מאז שמישהו קרא לה בשם משפחתה, תוצאה של אינפלציית נעמה בבית הספר. "איזה גועל," המשיכה גלי, "בא לי להביא לך עשר שקל ואז להתחרט כדי שלא תוציאי אותם על סמים."
"מצחיק."
"או לתרום לך ולכל הנשים במקלט ארוחת חג."
"יפה."
אובייקטיבית, דווקא מצבה של גלי היה גרוע יותר. כל עובר אורח שהיה מציץ עליהן היה מאבחן מיד: האחת עם שן שבורה ומה שנראה כמו נפיחות קלה בחלק הימני של פרצופה, כמו קלישאת ביעותי לילה של אנשים עם בעיות שליטה. והשנייה? מאיפה מתחילים בכלל. עדות אסון חדשותית. הישראלית שאותרה או חולצה או נמשתה. שיער שחור מקורזל ושמנוני, כמעט רטוב, שני כתמי חלב ענקיים על החלק העליון של החולצה, שבקושי הסתירה בטן ענקית. עיניים מוטרפות, מרצדות, מוקפות בעיגולים כהים, מסובבות מהורמונים.
"ממתי?" נעמה הצביעה על העגלה.
"שבוע וחצי."
"למה את כאן? הייתי באה אלייך."
"הייתי חייבת לצאת מהבית."
"אז שבי."
גלי הביטה בה בכעס. "אני לא יודעת מתי ילדת בפעם האחרונה, אבל אי אפשר לשבת."
"שלוש־עשרה שנה."
"התאומים בני שלוש־עשרה?"
"כן."
"איפה הם?"
"עכשיו? עם אבא שלהם."
"התגרשת?"
"אמרת שהם עם אבא שלהם, לא עם שרון," הבהירה גלי.
"אם הייתם ביחד היית אומרת שהם עם שרון, אבל צמצמת את הפונקציה שלו."
"וואלה."
"מתי נפרדתם?"
"שלוש־עשרה שנה."
"כמה זמן לא נפגשנו?"
"כן, מאיפה לך?"
פרק ראשון